בליטשטיין נ' גרופר קניות חברתיות בע"מ

פסק דין

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב מיום 5.12.12 (כב' השופט בדימוס יהודה גרניט).

פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש המבקש כנגד המשיבה, בה עתר לפיצוי בסך 13,000 ₪ בגין משלוח 13 דברי פרסומת לכתובת הדוא"ל של המבקש ללא הסכמתו. זאת בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת, הקובע שאין לשגר 'דבר פרסומת' בלא לקבל הסכמה מפורשת מראש של הנמען בכתב. כמו כן עתר המבקש בתביעתו לחייב את המשיבה לשלם לו סך של 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

בפסק הדין חויבה המשיבה לשלם למבקש סך של 100 ₪ בגין כל אחת מ 12 דברי דוא"ל ששלחה המשיבה למבקש, ובסה"כ 1,200 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 300 ₪.

בפסק הדין נקבע שהמבקש פנה אל המשיבה ביום 21.5.11 ו- 31.10.11 לאחר שקיבל ממנה דברי פרסומת בדוא"ל, וביקש להסירו מרשימת התפוצה. כמו כן נקבע שלא הוצגה ראיה שהמבקש הסכים לקבל להבא הצעות מהמשיבה. אך גם לאחר המועד 31.10.11, כך נקבע, קיבל המבקש מהמשיבה בדוא"ל 12 פרסומות נוספות.

כמו כן נקבע בפסק הדין, שיש להעמיד את סכום הפיצויים לדוגמא על סכום נמוך בהרבה מהסכום הנתבע.

זאת מאחר ובתקופה שמיום 13.11.11 ועד 18.1.12 במהלכה קיבל המבקש 12 דברי דוא"ל מהמשיבה לא פנה המבקש שוב אל המשיבה להסירו מרשימת התפוצה אלא רק ביום 18.1.12.

כמו כן, מאחר ו"יש להתחשב בטענת הנתבעת" לפיה שליחת ההצעות על ידה גם לאחר המועד 31.10.11 נעשתה בנסיבות האמורות בסעיף 30א (ג)(1) לחוק התקשורת אשר מקנות למפרסם לשלוח דבר פרסומת גם ללא הסכמת הנמען וזאת אם בין היתר מסר הנמען את פרטיו למפרסם במהלך רכישת מוצר או שירות והמפרסם הודיע לו שהפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת מטעמו.

לאחר שעיינתי בבר"ע על נספחיה, בפסק הדין ובתגובת המשיבה לבר"ע, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור כדלקמן.

בעניין דנן, בו נקבע בפסק הדין שהמשיבה שלחה למבקש מסרים פרסומיים ללא הסכמתו - הנדרשת על פי חוק התקשורת לשם משלוח דבר פרסומת של מפרסם לנמען כבמקרה זה - הפיצוי שנפסק אינו הולם את נסיבות המקרה, ובפרט כאשר ספק אם יש בסכום ההוצאות שנפסק כדי לכסות את השקעת משאביו של המבקש בניהול תביעתו.

לא מצאתי בפסק הדין קביעה מפורשת לפיה מתקיימות הנסיבות האמורות בסעיף 30א(ג)(1) הנ"ל לחוק התקשורת המקנות למפרסם האפשרות לשלוח דבר פרסומת ללא הסכמת הנמען.

הנמקת בית המשפט באשר לגובה הפיצוי שנפסק - אשר נמוך במידה רבה - אינה משכנעת.

איני סבורה - גם לא מלשון החוק - שיש לזקוף לחובתו של המבקש בקביעת גובה הפיצוי ובמידה שנעשתה, את העובדה שלאחר שכבר ביקש מהמשיבה מספר פעמים להסירו מרשימת התפוצה ללא הועיל, נמנע המבקש מלשוב ולהודיע לה על בקשתו הנ"ל להסרה לאחר שזו המשיכה לשלוח לו דברי פרסומת נוספים בדוא"ל בניגוד לבקשותיו ממנה.

זאת גם אם - כפי שעולה מפסק הדין - כללה המשיבה בדברי הפרסומת ששלחה למבקש לאחר מתן הודעות הסירוב, הודעה מטעמה על אפשרות להסרתו מרשימת התפוצה.

לציין, שעיון בסעיף 30א(ג) לחוק התקשורת אליו הפנה בימ"ש קמא בפסק דינו, מעלה על פניו שעניינו האפשרות לשלוח דבר פרסומת גם ללא הסכמת הנמען אולם לא מצאתי בו האפשרות למשלוח לאחר שהנמען מסר למפרסם הודעת סירוב.

.

לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל כדלקמן.

פסק הדין הדוחה את תביעת המבקש בכל הנוגע לפיצוי גבוה מזה שנפסק - מבוטל.

הדיון מוחזר לבית משפט קמא על מנת שיתן את פסק דינו מחדש וזאת ללא קשר לתוצאה אליה הגיע בכל הנוגע לגובה הפיצוי שנפסק, בשים לב לאמור לעיל, ויקבע את גובה הפיצוי ההולם בנסיבות.

המשיבה תשלם למבקש הוצאות הערעור בסך 3500 שח כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.